מאמר ג – הרפלקציה ככלי להערכה מעצבת בכיתה

ההוראה הרפלקטיבית מהווה צורה של רפלקציה תוך עשייה, דבר שמאוד בולט ומוחשי בדיאלוג.  ההוראה הרפלקטיבית תלויה ביכולת המורה להקשיב לתלמידים ולענות להם, דבר המהווה חלק חשוב במאפייני הדיאלוג. הנחת היסוד בהוראה רפלקטיבית היא כי יש מגוון דרכים לחשוב אודות בעיה מסוימת, ומגוון זה יתבטא באמצעות דיאלוג בין מורה ותלמידיו. ההוראה הרפלקטיבית משקפת מחשבות, רעיונות, למידה ודעות המתגבשות באמצעות תיווך ותהליך דיאלוגי משותף. ההוראה הרפלקטיבית מסייעת לקשר בין הידע הקודם לבין העדכני, ולארגנו מחדש תוך כדי הפקת לקחים. ההתבוננות החוזרת הזו תספק מידע חדש ואופן חדש ליישומו.

במקרים רבים שיחת המשוב נערכת ב״ארבע עיניים״, בין מורה לתלמידו, כמו למשל הרפלקציה הפתוחה, שמהווה מתן שיח דיאלוגי בין מורה לתלמיד בנושאים שונים (ונר, 1998). אולם בארבולס (Burbules, 1993) ראה את הדיאלוג כמרכיב פדגוגי קומוניקטיבי המתאפיין באינטראקציה שיחתית המכוונת להוראה ולמידה והכולל שותפות מרצון ושיתוף פעולה הדדי, אימון ואכפתיות. הוא הרחיב את שיחת המשוב לממדים קבוצתיים, אל מה שכינה "הדיאלוג הרפלקטיבי": רב שיח בין השותפים בתהליך הלמידה, הבא במטרה לעמוד על נקודות המבט השונות שלהם. זהו דיאלוג חקרני, החותר לתפוקה ולתוצר שיביאו את השותפים לידי סיפוק. במהלכו, יכול הלומד לברר לעצמו את עמדותיו האישיות באמצעות השוואתן לעמדות חבריו, ליצור תהליכים של הטמעה והתאמה של ידע ולהרחיב את יריעת ידיעותיו. לכלי זה יתרונות רבים: ההתנסות והחשיבה של כל לומד מועברות לכלל קבוצת הלמידה, ובדרך זו נוצרת תבנית של העשרה, המאפשרת קישורים חדשים, עידון המושגים הקיימים, יצירת תבניות חשיבה חדשות ומבנים מגובשים יותר.

Burbules, N. C. (1993). Dialogue in teaching: Theory and practice. New York: Teachers College Press.

ונר, ג. (1998). רפלקסיה בהוראה ולמידה. רפלקציה – התבוננות חוזרת לימוד החשיבה, 15, 80-83 ירושלים: מכון ברנקו וויס.